דידו

אעבור בָּמקום שנפגשנו בו. מעט מאוד הפריד בין האפשרות שנפגש ונכיר באותו המקום באותו היום לבין העדרו של אחד מאתנו, לבין הסיכוי שלעולם לא היינו נפגשים, מחליפים מילה, מהססים. אפשר גם לא לעבור שם. התחבטויות פנימיות שמתמשכות שנים בלי החלטה הן החלטה גמורה, ממש כמו מעשה שנעשה מתוך בחירה של רגע, תחושה חדה, ידיעה סתומה חסרת פשר שהכל בהיר ואין מה לחכות או להסס או להמתין, קדימה, לא לחשוב הרבה. התאהבות?

   מבעד לחלון אני מביט לחדר ריק. קירות בצבע בהיר שאולי היה פעם לבן, בהיר חסר ברק, במפגש עם התקרה קוּרים דלילים ונדמה שגם על התקרה רבוצה שכבת אבק. צמר אבק מונח על הרצפה החשופה. אין סימנים לרהיטים שעמדו כאן פעם. פה ושם מרצפת שקועה. כאן דרכתי. שם את דרכת. ויש כאן כמה מרצפות המונחות באיזו עקמומית, כמה מהן ברצף, כאן שנינו היינו, אולי רק את, אולי. שנים לא נכנס לכאן אדם. ממול ארון עץ ישן, מראה עמומה עדיין תלויה על אחת הדלתות.

   אני חי בארץ אחרת. רחוקה. במקום שופע מים עם יערות סבוכים ובהם סנאים ושועלים, החורף עמוס שלג וקרח, הקיץ נעים, כמעט אביב מתמשך בלי החום והיובש שכאן, קולות ציפורים ושפע פריחה. בביתי תנור עצים וקיר אחד שלם שהוא חלון רחב. את הקיר שממול מכסה ספריה צפופה, במרכזה קבועה מראה גדולה. אני אוהב לשבת בגבי לנוף, להסתכל פנימה, לתוך הבית, לחשוב על ספר כלשהו ולראות את כל הטבע הנהדר הזה שמקיף אותי ואת ביתי. אני חי בגפי. לא הקמתי משפחה. היו לי נשים. אין לי ילדים. מרבה בנסיעות. אם טסתי לכאן בטיסה ישירה המרחק לא ענק. אבל אם תטוס עם חניית ביניים, בלי לצאת משדה התעופה, רק לעבור משער לשער, לשתות קפה או כוסית עד הטיסה הבאה, כבר בהמראה, המרחק נעשה גדול בהרבה. ההפסקה הזאת, שאין לה טעם או מטרה מעבר לצורך הטכני של החלפת העגלה גורמת לחשוב על הביקור שהיה כאילו כבר התרחש מזמן כאילו עברתי מאז חצי עולם ואני נותר סחוט מעט, מתבונן בכוסית, בנוזל הצהבהב שבתוכה ואני רואה אותנו מביטים במראה התלויה על הארון.

   מאחורי בית דו קומתי משנות החמישים מתנשא איקליפטוס שנשתל באותן השנים. בין הענפים שלו הייתי מתחבא. מגובה הצמרת יכולתי לצלוף ברובה דמיוני על כל מטרה שחפצתי ושלטתי על כל השכונה. את היית נסתרת מאחורי תריסי עץ סדוקים, קלופי צבע. גרגרי האבק ריחפו בחדר על קרני שמש צהריים קיצית, פסי אור מקבילים זה לזה, אלכסוניים, מהענפים הגבוהים עד המראה שעל דלת הארון. את שכבת על הרצפה על צידך, הראש נשען על כף היד וכל היד כולה משולש חד זויות והראש נע על הציר שמספקת לו כף היד ואת בוהה בגרגרי האבק המשוטטים בחלל החדר ללא מטרה, יורדים, עולים, מתגלגלים, נכנסים ויוצאים מהקווים המוארים הנמשכים מהרווחים בין שלבי התריס עד דלת הארון, מעידים על תנועה סמויה, לא מורגשת, באויר החדר שתריסיו מוגפים והחלונות סגורים בניסיון עלוב של בני הבית המבוגרים לשמור על איזו קרירות עלומה בין הקירות, שלא יחדור החום, האוויר החם שבחוץ, שלא זז, שאין בו תנועה מלבד המשב הזעיר שאני יוצר בעזרת הענף שאני מטלטל מצד אל צד מול פני, מנסה לקרר את עורי הלוהט בצמרת האקליפטוס.

   בטיסה הסתכלתי מבעד לחלון על העננים וראיתי את פָּנָי שלי. מנצל הזדמנות נדירה של חוסר מעש לראות חוץ וּפְנִים באותו המבט. העננים עם אותה רכות אין סופית, הרבה מתחת למטוס. יכולתי להאמין שגם אם יפסיקו המנועים לפעול לא יקרה שום רע: העננים יעצרו אותנו בעדינות ולא ניפול מהם. הפנים בחלון, חרוצים בכמה קוים לאורכם ולרוחבם, סביב העיניים רשת של קמטים עמוקים פחות, אמרו דבר אחר: אני לא סומך על עננים, גם כאשר הם מתחזים לשטיח רך המכסה בחמלה את המרצפות הנטושות בבית הזה

   קריר ונעים בימות הקיץ במקום בו אני חי כיום. האם אני שלחתי לך את קרני השמש האלה כדי שתטפסי החוצה, תרצי אולי  לבדוק איך הן מסתננות מבעד לשלבים של התריס שלך, חודרות את הזגוגית של החלון עד שהן פוגעות במראה שעל דלת הארון? מדוע הסתקרנתי לדעת איך השמש נראית בצידו השני של התריס? אולי הייתי צמא ואולי בכל אופן היה פחות חם בין הקירות ואני יודע שזכור לי המבט שלך כשפתחת את הדלת ואני עמדתי כהה ויבש, שואל אם אפשר בבקשה לקבל כוס מים.

   אותם הרגעים שנחרתים בזכרון. ההתרגשות באותו הרגע. הרגשות. היובש והידיעה שגופי פולט חום ולהתעורר על הרצפה, פנים רטובות והקרירוּת של המרצפות בגב מבעד לגופיה הדקה ופנייך מעלי שקטות, רציניות, ובידך מגבת רטובה. היה חם מאוד בחוץ. לא היית מודאגת. אפשר היה לחשוב שהיה לך ניסיון במצבים כאלה, כאילו ידעת שיום אחד אפול מתעלף על סף דלתך.  על הדברים האלה חשבתי שנים מאוחר יותר, עוד אחשוב עליהם בעתיד, ואני חושב עליהם גם כעת, בעודי מתבונן בכוסית, בנוזל הצהבהב שבתוכה ואני רואה אותנו מביטים במראה התלויה על הארון.

    הסתכלנו מהרצפה בנקודות שזזות באויר עד שהיה צריך ללכת הביתה. ניסינו לתפוס בין אצבע לאגודל גרגרי אבק מרחפים. הצגנו זה לזו את כרית האצבע שאליה צמוד גרגר בלתי נראה. פעם או שתיים הצלחנו באמת לתפוס גרגר אבק. עסקנו בזה ברצינות גמורה. הסתכלנו גם באותן נקודות העושות את דרכן בתוך המראה, וגם הן התפזרו בחלל החדר לכל הכיוונים, מתערבלות בלי סדר כמו גרגרי אבק אמיתיים. אמרת שגם הגרגרים שבמראה אמיתיים. אמרתי שזה לא נכון ואת חייכת בשקט חיוך קטן, דק, וכשראית את המבט התמה בעיני אמרת חכה, אני אראה לך.

   ברית של בודדים. אנשים לנפשם בעיר שדה מאובקת, ילדים מתבגרים  ברחובות שהחול היה מלקק את המדרכה מהצד שרחוק מהכביש, ובשונה מהכביש, הוא היה זוחל לאט, מנסה לכסות אותה, ואנחנו עומדים מול המראה עם גרגירי האבק המרחפים להם בחלל החדר ואת אמרת עכשיו אכנס לארון ואתה תראה אותי דרך הראי ואני הצטרפתי למשחק ואמרתי בסדר ומצידה השני של המראה ראיתי אותך מקרבת את פנייך ושפתייך מתכוננות לנשיקה והצמדתי את שפתי שלי לזכוכית הקרה והיינו חבוקים על ספסל, קרירות נעימה ליטפה אותנו, זוג צעיר ויפה צופה לאוקיאנוס בשעת ערבית אחרי שהשמש שקעה והלכנו יד ביד בשתיקה עד שהגענו לבית קטן, כמעט נחבא בין עצים נוטפי מים שחיות קטנות מתרוצצות ביניהם וציפורים מתכוננות ללינה בין ענפיהם. התנשקנו שוב וכשנפרדו שפתותינו עמדתי מול המראה, לבד. פתחתי את הארון ולא היית שם.

אבל כיום, איפה החול ואיפה המדרכה. היער שאני חי בו קיים הרבה שנים. החול הרך שהיה פה, ששקערוריות על פניו שיקפו את צעדינו, נקבר מתחת חצרות מרוצפות ומגרשי חנייה. הכביש נשאר קרוב, צמוד אליה וכל השאר רחוק. החלומות, ההבטחות, כל אחד לעצמו וכל אחד למשנהו, הבחירות שכל אחד עשה. גם אני דאגתי להתרחק אבל אני בא לכאן לעתים. בשביל זה עברתי חצי עולם בטיסות מיגעות ואעבור עוד חצי בדרך חזרה. מה המרחק מכאן לביתך?

   הוצאתי את המראה מהמסגרת ונכנסתי אתה לארון. החזקתי אותה קצת חזק, צמודה לגופי, פחדתי שאם היא תשבר לא אראה אותך יותר לעולם, פחדתי שלא תהיי בחדר או בשום מקום אחר בעולם אם המראה תשבר. רק כשהתישבתי בתוך הארון הרחקתי אותה מעט מגופי, מחזיק אותה כנגדי והבטתי בך. את  עמדת מחוץ לארון ואמרת ידעתי שתמצא אותי. הושטת את ידייך ועמדנו פנים מול פנים, אוחזים ידיים ומדברים ומדברים ומדברים את כל מה שהיה לנו לספר זה לזה וכשהגיעה השתיקה התחלנו ללכת בשביל עד פסגת הגבעה. ישבנו ליד האח, גַבֵּינו לחלון, שותים יין צונן בכוסות זכוכית עגולות מסתכלים על הספריה דנים בספרים, מנסים לזהות אותם לפי המימד הצר של הכריכה הפונה אלינו, ומדי פעם שולחים מבט למראה שבמרכז הספריה, ובה אנחנו רואים מבעד לחלון הגדול המתפרס על כל הקיר, את הקרח המפשיר למטה במישורים השטוחים ואת החיות הקטנות שמתחילות לצאת לחפש אוכל.

   קרבה לא ממומשת וגעגוע למה שאין ולא היה יומיומי ומובן מאליו ונשאר חיבוק תמים ורצון להשאיר דבר לא פגוע לא שבור לא כואב, נחלם ורחוק וקרוב, וזמין, כמו מי שיֵשֵב לידך במטוס, ואינני יודע איפה את היום, מה בנית, כמה הרחקת, איפה את היום. אמרנו שאין טעם להתחתן כי אולי נפרד, אולי אחד מאיתנו לא יעמוד בזה. נפרדנו כמו מבוגרים. בלי שבאמת היינו ואני עדיין חי עם הצמָא. במקום שופע מים עם יערות קטנים ובהם סנאים ושועלים, חורפים עמוסי שלג וקרח, תנור עצים וקיר אחד שלם שהוא חלון גדול. כמו שחלמתי אז. אולי גם את מבקרת כאן מדי כמה שנים. אין לי את מי לשאול. אני עדיין מסתכל על הבית הזה, על החדר, על הארון. הדלת. המראה. אני נותר בלי תשובה.

  עיני חוזרות למראה שעל דלת הארון. נמצא בה גבר מבוגר, שערו שחור, שזור בו אפור וכסף. בעיניו יש געגוע. הוא לא יכול להחזיר את הקסם. יש בהן עקשנות להבין, לקבל הסבר. הוא יודע שזה לא יקרה. הוא עוצם את עיניו ומסתכל פנימה וחיוך עולה על פניו. הוא רואה אותה. פנים מחודדות, שפתיים דקות, שיער שחור חלק גולש עד אמצע החזה. הוא פותח עיניים. במראה יש גבר מחייך חיוך נעים. במראה רק הוא נמצא. היא איננה. החיוך נשאר על פניו כשהוא ממשיך להתבונן על המראה המאובקת. אין הרבה קולות. שקט של צהרי קיץ יגעים. פה ושם צרצורי ציקדות ואִיוְושת עלים. הוא שולח אצבע לזגוגית החלון, מתחיל לצייר קו עגול בשכבה הדקיקה המכסה אותה. גם בזגוגית הוא רואה את פניו מרצינות ואת ענפי האקליפטוס העומד מאחוריו מתנדנדים ברוח הקלה. הוא לא יכול לדמות איך היא נראית כיום. הוא לא ילך לחפש זקנים במרכז המסחרי הקטן לשאול על המשפחה שגרה פעם בבית הזה, על הילדים שלהם, על הבת שלהם.

   לא משנה מאין אלך, מימין לבית הזה או משמאלו, בכל כיוון אחזור לכאן בסוף. ההיגיון מוליך אותנו מכאן והרגש מחזיר אותנו למקום הזה. כאילו מעבר לחלון הזה בו אני רואה גם את פָּנָי שלי היו מפוזרים על המראה הזאת לא חלקיקי אבק אלא פרורי אבקת קסמים שיובילו לתשובה פלאית שאנחנו, רק אנחנו, וכל שאר האנשים בעולם שלנו, מחפשים.