http://www.okapi.co.il/september2003/index.html

 

 

טלי וישנה

נגיעת מכחול רכה

על "לזכר הזמן" מאת ש. דידובסקי (דידו), כרמל, 2003, 64 עמודים

 

 

ציור: רנואר – שיט על הסיין.

 

דידו מצייר את ספרו בעדינות. שירים קצרים. ללא שם. מילים ספורות. משב רוח. נגיעות רכות בקצה המכחול. וברווח הקצר הזה שבין ההתחלה לסיום השיר, הוא מצליח בדרך כלל להשאיר חותם.

 

דידו מצייר את "זכר הזמן" – הזיכרונות, הגעגועים, האכזבות, אבל מפרספקטיבה של הזמן שעבר. הוא מתגעגע למקומות, לאנשים, לאהבות ישנות, לימים שעברו, "תאוות טרופות עזובות על החוף" (עמ' 5). חושף קצת. מסתיר הרבה. משאיר לנו, הקוראים, מרווח להלביש על המשפטים את העבר, הגעגוע, הנוסטלגיה האישיים שלנו.

אין מלחמות גדולות אצל דידו. רוב הזיכרונות של השלמה. "במקום מי שמת משהו אחר." (עמ' 31). אפילו הכאב העטוף בנוסטלגיה מכאיב פחות ("במלאת לנכדותיך הקטנות / ארבע שנות חיים / אני חושב עליך.", עמ' 51).

 

שירים לא מעטים עוסקים במערכות יחסים, בניסיונות (ובכישלונות) בדרך לחיפוש אהבה. האהבה קרובה, אצל דידו,  אבל עדיין בלתי מושגת. היא שם ולא שם. מתגלה לרגע ומיד נעטפת במסכים. "גנוז ונגלה היופי שבך" (עמ' 12), כותב דידו, ואותו הכלל נכון למערכת היחסים בכלל – גנוזה, ונגלית. מגלה טפח ומסתירה טפחיים. נוגעת לרגע ומיד מסתתרת.

לא פעם מוצא עצמו המשורר חסר אונים במעשה האהבה: "הלילה לא פונה, [...], את בוכה  עירומה / ואין לי מענה." (עמ' 14). דברים שנדמים כהרמוניים ואוהבים כמו "פניך גבישי סוכר קטנים" (עמ' 37), הופכים למערכת סבוכה ואלימה "אנחנו נרקמים ערב ושתי/ למלמלה האלימה שעל הקיר." (שם). מערכות היחסים אינטנסיביות ("בקיץ היינו צמד שוורים", עמ' 20), מלאות עוצמה, גבוליות ("אנחנו ניפגש קצר ואכזרי" עמ' 16), מרתקות, מלאות הוד ("בשרי סמר בבואי בשעריך", עמ' 21), או שהן זיכרון מה שהיה ואיננו ("זמן קצר לפני שנפרדנו / נפתח בעיר קפה מטרופול, / שיהיה לנו מקום להיפגש / כשהיינו לבד.", עמ' 59).

 

דידו אינו דבק רק בפרטי, ונוגע גם בפן הציבורי.

מחזור שירים עוסק בזכר השואה. "בדרך למקום שלא הייתי / ולא אהיה בו עוד // לבקר את המתים שלי, אלה שישנם ואלה שלא." (עמ' 53), הוא השיר הראשון מתוך המחזור. השירים נכתבו כולם בעת או בהשראת טיול לפולין, שערך המחבר בשנת 2001.

השיר הבא במחזור  מתאר במלים פשוטות ומצמררות את תהליך ההוצאה להורג בגז: "בצד שני חדר ואנשים צפופים צפופים / צפופים / [...] וכשם מתים / הוא מנתק את זרימת הגז." (עמ' 54).

הוא נוגע בשואה מן הפן הציבורי-לאומי: "בשחר המאה הזאת האור עוד לא מלא. / הדם המהביל איננו מתאדה / וקין עדיין מתהלך לו שדה." (עמ' 55), אבל גם מן הצד המאוד אישי, בו הוא מצטיין יותר, כשהוא מספר את סיפורם של ביאטה ובעלה שאהבו אותו ואת אחותו ("ותחשוב על ביאטה הזקנה / עומדת עירומה אחרי שהם / גילחו את שער ראשה.", עמ' 56).

 

בשירים אחדים יש אמירה פוליטית: "אחרי אלפים שנות גלות קשה לקיים אחדות בין אומה ואדמה." (עמ' 47).

עם זאת, רוב הזמן הוא דבק בחוויות הקטנות, הפרטיות, הכמעט סתמיות, שנטענות משמעות בהקשר השירי: "את מגישה קפה. / ידך אינך רועדת." (עמ' 34); "רוח חם בשדרה מעיף רסק פרחים / מעורב באבק מדרכה ושרידי דשא מוזנח". (עמ' 33).

 

לשירים של דידו אין כותרת. הם רק מתחילים וכבר נגמרים. נשימה אחת. משיכת מכחול אחת. אבל כמו אצל האימפרסיוניסטים, הציור כולו יוצא מרהיב.